עירית תל-אביב יפו נ' עז` המנוח אליאשוילי ז"ל ואח'

פסק דין

רקע

מונחת בפני תביעה כספית על סך 53,589 ₪.

עיריית תל-אביב יפו (להלן:"התובעת") הינה רשות מקומית המוסמכת לפעול למניעת סיכון למחזיקים או לציבור בבניינים שבתחום המוניציפאלי בהתאם לחוק העזר לתל אביב יפו (הריסת מבנים מסוכנים) תשל"ב–1971 וחוק העזר לתל אביב-יפו (מבנים מסוכנים) תשס"ב–2001.

לטענת התובעת, עיזבון המנוח רפאל אליאשוילי (להלן:"נתבע 1") ואליהו אליאשוילי (להלן:"נתבע 2") מנהל העיזבון בנתבע 1, הינם בעלי הבניין שברחוב נחלת בנימין מספר 16 בעיר. בבדיקה מטעם מהנדס התובעת מיום 25/03/03 נמצא כי הבניין מהווה סכנה מיידית למחזיקים ולציבור. ביום 26/03/03 הוציאה העירייה דרישה לבעל הבניין לבצע עבודות שפורטו בהודעה מטעמה. מאחר והנתבעים לא פעלו בהתאם להודעה ביצעה התובעת את העבודות במקומם, בעלות כוללת של 42,685 ₪. התובעת פנתה בדרישות תשלום לנתבעים, אך ללא הועיל. משכך לא נותרה לה ברירה אלא להגיש תביעה זו בסדר דין מקוצר.

מנגד טען נתבע 2 בשם הנתבעים כי הם אינם בעלי הבניין היחידים ושותפים איתם לבעלות גם דיירים מוגנים ולמרות זאת בחרה התובעת לתבוע רק אותם מה גם שמעולם לא נמסרה להם כל הודעת דרישה לביצוע העבודות הנדרשות ולא ניתנה להם כל שהות לכך, והוסיף כי עלות העבודות בסך 42,685 ₪ מופרזת ולא מציאותית. הנתבעים אף טענו כי צו ההריסה שהוצא ע"י התובעת אינו תקף שכן הוא חתום ע"י מנהל האגף לשיפור פני העיר ולא על ידי הגורם המוסמך לכך ע"פ חוק העזר. יתירה מזו, העיזבון מצוי במצוקה כספית שעה שמרבית הדיירים אינם משלמים את דמי השכירות ולכן מתנהלים כנגדם הליכים משפטיים ארוכים. הנתבע העלה גם טענת קיזוז כנגד התובעת בכך שעת התחילה התובעת בביצוע העבודות פינה אחד הדיירים את דירתו ובכך נגרם לנתבעים נזק כספי של דמי השכירות החודשיים בסך של 650$ לכל חודש ובמשך 24 חודשים.

בשלב הדיון בבקשת הרשות להגונן, המצהיר נחקר בחקירה נגדית על תצהירו ובחקירתו זו נמצאו בקיעים רבים והועלו תמיהות בגרסתו במיוחד לאחר הגשת הודעות ישנות על היות המבנה מבנה מסוכן. בתאריך 19/5/05 ניתנה החלטה הדוחה את בקשת הרשות להתגונן.

הנתבעים הגישו ערעור על החלטה זו. בדיון שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה הנתבעים ישלמו את יתרת הסכום שטרם שולם על חשבון פס"ד ובכפוף לכך, יבוטל פס"ד ותינתן רשות להתגונן. הנתבעים שילמו את יתרת החוב וביום 4/5/08 התקיים דיון בפני ובו ביקש ב"כ הנתבעים לקבוע את התיק להוכחות.

ביום 30/7/08 הגישה התובעת תצהירי עדות ראשית, ביום 2/10/08 הגיש הנתבע 2 תצהירי עדות ראשית. ביום 23/11/08 התקיים דיון הוכחות ראשון בפני בו העידו מטעם התביעה: מר שלמה זנדני, מר יוסי לאסו, הגב' פנינה ורמוקט ומר אלכס זדולסקי. ביום 14/5/09 התקיים דיון הוכחות שני בו העידו: מר שוטה חובל ומר משה נחום. ביום 7/7/09 התקיים דיון הוכחות אחרון בו העיד בפני מר אליהו אלישווילי מטעם הנתבעים.

התובעת הגישה את סיכומיה ביום 30/7/09 והנתבעים הגישו את סיכומיהם ביום 11/10/09.

ביום 20/3/10 הגיש ב"כ הנתבעים המלומד בקשה להגשה כמוצג את פסק דינו של כב' השופט שוחט בעניין ערעור מס' 8170/09 וביום 7/4/10 נעתרתי למבוקש.

דיון

הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה, כך תובעת המבקשת סעד, נושאת בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד טז 1000, 1005 – 1004 וכן ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2) 358, 364).

אכן בתיק זה, כבכל הליך תביעה שיגרתי, התובעת היא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך נטל ההוכחה להוכיח את טענותיה עליה היא מוטלת.

סבורני שהתובעת עמדה בנטל זה, הן לעניין חוקיות מעשיה על פי החוק והן לעניין גובה ההוצאות הנדרשות מהנתבעים.

התובעת מבססת את סמכותה לפעול כפי שפעלה על סעיף 7 לחוק העזר לתל אביב – יפו (מבנים מסוכנים), תשס"ב-2001 (להלן: "חוק העזר"), הקובע כדלקמן:

" (א) סבור ראש העירייה, על פי חוות דעת המהנדס שנערכה לפי סעיף 2, כי בניין נתון במצב שיש בו סכנה מיידית למחזיקים או לציבור או לנכסים סמוכים, רשאי הוא ליתן צו לסגור מייד את הבניין ולצוות על פינויו או על הריסתו המיידית... כן רשאית העירייה לבצע את העבודות הדרושות לשם... הריסתו ולגבות את הוצאות הביצוע מבעל הבניין".

לגישת הנתבעים התובעת הפרה את חובתה על פי סעיף 7 (ב) לחוק עזר לתל אביב – יפו (מבנים מסוכנים), התשס"ב- 2001, הקובע כי:

"לא ייהרס או יאטם בניין, לפי צו כאמור בסעיף קטן (א), אלא לאחר שהצו הודבק על הבניין או בקרבתו במקום הנראה לעין, זמן סביר, בנסיבות העניין, לפני ביצוע ההריסה או האטימה".

לגישתם על אף העובדה כי נתבע 2 הינו מנהל העיזבון לא מוען אליו המכתב והתובעת אף לא המתינה בטרם ביצעה את ההריסה. בהתנהגותה זו פעלה התובעת בחוסר סבירות וחוסר מידתיות.